גזלייטינג: כשאנחנו מאבדים בהדרגה את האמון בעצמנו

יש שיחות שאנחנו נכנסים אליהן עם משהו ברור שרצינו להגיד.

משהו קרה. משהו פגע בנו. אנחנו רוצים להבין, לברר, לבקש שמשהו ישתנה.

אבל ככל שהשיחה מתקדמת, אנחנו כבר לא מדברים על מה שקרה. אנחנו מגינים על הזיכרון שלנו, מסבירים למה בכלל נפגענו ומנסים להוכיח שלא המצאנו את כל הסיפור.

ובסוף אנחנו נשארים עם שאלה אחרת:

״אולי באמת הבעיה בי?״

כשזה חוזר שוב ושוב, השאלה הזאת עלולה להפוך לקול שמלווה אותנו גם אחרי שהשיחה הסתיימה.

מה זה בעצם גזלייטינג?

גזלייטינג הוא דפוס של מניפולציה שמערער את האמון שלנו במה שחווינו, במה שאנחנו זוכרים וביכולת שלנו להבין את המציאות.

האדם שמולנו מכחיש, מסלף או מציג מחדש את מה שקרה, ובתוך התהליך מציג אותנו כמי שממציאים, לא מבינים או לא מסוגלים לסמוך על שיקול הדעת שלהם.

אנחנו מגיעים לדבר על ההתנהגות שלו — ומוצאים את עצמנו עסוקים בהגנה על השפיות, הזיכרון והכוונות שלנו.

הנקודה המרכזית היא החזרתיות. גזלייטינג אינו שם לכל ויכוח קשה או אמירה פוגעת. אנחנו מחפשים דפוס שחוזר במצבים שונים, מערער אותנו ומצטבר לאורך זמן.

הוא לא חייב להופיע בכל שיחה. לפעמים יש בינינו ימים טובים, קרבה ואהבה. אבל כשהקושי הבא מגיע, אנחנו פוגשים שוב את אותו מנגנון.

איפה זה פוגש אותנו?

גזלייטינג יכול להופיע בזוגיות, במשפחה, בחברות ובעבודה. הוא יכול להיות מופעל מצד בן או בת זוג, ומגדר אינו קובע מי יפעיל אותו ומי ייפגע ממנו.

בזוגיות, למשל, בן או בת הזוג מכחישים שוב ושוב דברים שנאמרו. בכל ניסיון לברר, השיחה הופכת להסבר על כך שאנחנו מדמיינים או ש״אי אפשר לסמוך על הזיכרון שלכם״.

בעבודה, מנהל או מנהלת משנים הנחיות, מכחישים את ההנחיות הקודמות ומציגים אותנו כמבולבלים או לא כשירים כשאנחנו מנסים להבין מה השתנה.

במשפחה, בכל פעם שאנחנו מעלים אירוע פוגע, מסבירים לנו שאנחנו ממציאים סיפורים וש״תמיד הייתה לכם בעיה להבין דברים״.

משפט אחד אינו מספיק כדי לקבוע שמתקיים גזלייטינג. צריך להתבונן בהקשר, בחזרתיות ובאפשרות — או בחוסר האפשרות — לברר את הדברים.

איך אנחנו הופכים ממי שנפגעו למי שצריכים לנחם?

לפעמים, כשאנחנו מעלים פגיעה, האדם שמולנו מציג את עצמו כמי שנפגע מאיתנו.

״איך אפשר לחשוב עליי דבר כזה?״

״אחרי כל מה שאני עושה בשבילכם?״

״אתם יודעים כמה קשה לי, ובכל זאת אתם עושים לי את זה.״

ופתאום אנחנו מנחמים, מרגיעים ומתנצלים. הדבר שבגללו פתחנו את השיחה נדחק הצדה, ולעיתים נעלם לגמרי.

גם זה, בפני עצמו, אינו מוכיח גזלייטינג. אבל כשהיפוך התפקידים חוזר יחד עם הכחשה וערעור על התפיסה שלנו, הוא יכול להשאיר אותנו בלי מקום לדבר על מה שעובר עלינו.

למה כל כך קשה לזהות את הדפוס?

כי הקשר עשוי להכיל גם רגעים יפים.

יש חיבה, קרבה, צחוק, מחוות שמרגשות אותנו. לפעמים יש התנצלות או הבטחה שהפעם יהיה אחרת.

ואז מגיע המשבר הבא.

שוב אנחנו לא מבינים. שוב אנחנו מגזימים. שוב אנחנו ממציאים לעצמנו סיפורים. שוב עצם היכולת שלנו להבין מה קורה עומדת למשפט.

הרגעים הטובים יכולים לעורר תקווה ולהקשות עלינו לראות את הרצף. אנחנו מחכים לחזור למקום היפה, ובינתיים מנסים להבין מה עלינו לעשות כדי שהמשבר הבא לא יגיע.

אבל האחריות להתנהגות המניפולטיבית אינה שלנו. גם אם נבחר מילים אחרות, נסביר טוב יותר או נשתדל יותר — האחריות עליה נשארת אצל מי שמפעיל אותה.

השחיקה מתרחשת בהדרגה

אפשר לדמות את התהליך לחום שעולה מעט בכל פעם. לא תמיד מרגישים את השינוי בזמן שהוא קורה.

בהתחלה אנחנו מתעקשים להסביר.

אחר כך אנחנו בודקים שוב ושוב אם הבנו נכון.

בהמשך אנחנו מתנצלים לפני שבכלל אמרנו מה מפריע לנו.

ולפעמים מגיע שלב שבו אנחנו נמנעים מלהביע עמדה, כי אנחנו כבר מצפים לאופן שבו השיחה תסתיים: עוד ביטול, עוד השפלה, עוד הסבר על מה שלא בסדר בנו.

לאט־לאט הביטחון העצמי נשחק. האמון בשיקול הדעת שלנו נחלש. דברים שבעבר ידענו להגיד בבירור הופכים למשהו שאנחנו חוששים אפילו לחשוב.

לפעמים זו התחושה של להפוך לצל של עצמנו.

אנחנו עסוקים יותר בניחוש התגובה של האדם שמולנו ופחות בהקשבה למה שאנחנו צריכים. בוחרים מילים כדי לא לעורר כעס. מוותרים מראש כדי להימנע מעוד פגיעה. פועלים על טייס אוטומטי שמנסה לשמור על שקט.

זו תגובה אפשרית ללחץ ולביטול מתמשכים. היא אינה מעידה על חולשה, ואינה אומרת שהערך שלנו באמת פחת.

מה שנשחק הוא היכולת שלנו להרגיש את הערך הזה ולבטוח בקול שלנו.

איך מבדילים בין גזלייטינג לבין משהו אחר?

לא כל פגיעה היא גזלייטינג. אנשים יכולים לזכור אחרת, לפרש אחרת, להתגונן או להגיב בחוסר רגישות.

ההבדל מתבהר כשבודקים מה קורה לאורך זמן, ובמיוחד כשמנסים לברר קושי.

אפשר לשאול את עצמנו:

האם יש מקום גם לגרסה שלי?

האם אפשר להקשיב לי בלי להסכים איתי מיד, או שעצם העלאת השאלה הופכת להוכחה שאני לא אמין או אמינה?

האם מדברים על האירוע, או תוקפים את היכולת שלי להבין?

יש הבדל בין ״אני לא מסכים עם הפרשנות שלך״ לבין ״אתם תמיד מדמיינים דברים״.

האם אפשר לבדוק עובדות ולהכיר בטעות?

האם שני הצדדים מסוגלים לעצור, לעיין בהודעה או לומר ״טעיתי״? או שהסיפור משתנה בכל פעם שהמידע אינו מתאים לגרסה של האחר?

האם אני מזהה חזרתיות?

האם השיחות שונות בתוכן, אבל מסתיימות שוב באותו מקום — אני מפקפק בעצמי, והנושא שהעליתי לא קיבל מענה?

מה קורה לי בתוך הקשר?

האם אני פחות מביע עמדה, פחות סומך על עצמי ויותר עסוק במניעת התגובה הבאה?

אלה שאלות להתבוננות, לא מבחן אבחוני. תחושת בלבול לבדה אינה מוכיחה גזלייטינג, אבל היא ראויה להקשבה ולבדיקה.

איך מתחילים להחזיר לעצמנו בהירות?

לא חייבים לשכנע את האדם שמולנו שהוא מפעיל גזלייטינג כדי להתחיל לדאוג לעצמנו.

אפשר לעצור שיחה שמסתובבת במעגלים. אפשר להפריד בין מה שקרה, מה שפירשנו ומה שהרגשנו. אפשר לשתף אדם אמין או להיעזר באיש מקצוע כדי לראות את התמונה הרחבה.

אם בטוח ופרטי לעשות זאת, כתיבה של אירועים יכולה לעזור לזהות רצף שקשה לראות מתוך כל שיחה בנפרד.

כשיש פחד, איומים או שליטה, חשוב להתאים את הצעדים למצב ולחפש תמיכה לפני עימות שעלול להסלים אותו.

והדבר החשוב ביותר: אין צורך להוכיח שהמילה המדויקת היא ״גזלייטינג״ כדי להכיר בכך שמשהו פוגע בנו ולבקש עזרה.

לחזור לקול שלנו

אמון בעצמנו אינו אומר שאנחנו תמיד צודקים.

הוא אומר שיש לנו זכות להביא את החוויה שלנו, לבדוק אותה ולגבש עמדה בלי שיבטלו את עצם היכולת שלנו לחשוב.

מותר לנו לטעות. מותר לנו לשנות את דעתנו. מותר לנו גם לומר: ״מה שקורה כאן פוגע בי״.

לפעמים הצעד הראשון הוא לזהות כמה התרחקנו מעצמנו — ולהתחיל לחזור, בעדינות, להקשבה הזאת.

מה אני מרגיש או מרגישה?

מה אני צריך או צריכה?

מה קורה לי בתוך הקשר הזה?

ואילו אפשרויות עומדות בפניי עכשיו?

שם יכולה להתחיל הדרך להחזיר לעצמנו את הכוח לבחור.

טוני מרנדה | Step In by Toni